קוראים אנו השבת בפרשת השבוע את סיכומו של משה רבנו לחטא המרגלים, אשר בעטיו נענשו בני ישראל ולא נכנסו לארץ המובטחת, אלא לאחר ארבעים שנה. מה מפתיע הדבר, כאשר משה רבינו מסכם בספר דברים את חטא המרגלים הוא אומר: "וישבו אתנו דבר, ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נתן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם" נמצא איפוא שמשה כאשר מסכם, הוא אומר שהמרגלים טענו שהארץ טובה, וא"כ על מה יצא חרי האף על המרגלים? הרי טענתם היתה למעלת ארץ ישראל? אמנם רש"י שם בפירוש ביאר "מי הם שאמרו בטובתה יהושע וכלב" אך יש מן התימה על פירושו זה, שכן כל הפסוק נסוב אודות דברי המרגלים "ויקחו בידם מפרי הארץ וירדו אלינו וישיבו אותנו" וא"כ היאך הסיפא מדברת על יהושע וכלב?

בספר כלבו הביא את דברי תשובת המהר"ם מרוטנברג העוסקת בהדרכה לאדם אשר נוסע לארץ ישראל וכך כתב לו: "וששאלת להודיעך עיקר המצוה ההולך לארץ ישראל ואם מוחלין לו על כל עוונותיו ודאי שכך מפורש בסוף מסכת כתובות ובלבד שיהיה פרוש מכן ואילך ויזהר מכל מיני עוון, שאם יחטא יענש יותר מאם חטא בחו"ל שאינו דומה מורד בפלטין למורד חוץ לפלטין והיא ארץ אוכלת יושביה.

בספר פאת השולחן של תלמיד הגר"א הקשה על דברים אלו של המהר"ם: היאך כתב על ארץ-ישראל שהיא ארץ אוכלת יושביה שהרי אלו הן דברי המרגלים והאם המהר"ם החרה החזיק בדברי המרגלים? וכתב שם הוא לבאר, שהמהר"ם סבר שאכן המרגלים דברו אמת, וכוונתם היתה לומר שהארץ מחמת קדושתה אינה יכולה לסבול עוברי עבירה, אמת דיברו המרגלים בפיהם, עמדו על גודל קדושתה כי רבה והכירו היטב את העם אשר אתם וידעו בנפשם אל נכון כי לא יוכל העם לעמוד בדרגת הקדושה הראויה או אז יענשו הם בייתר שאת. אכן כך אמרו הם "טובה הארץ" אלא שהעם אינו ראוי לארץ כה טובה וכה קדושה.

וכאן הוא מקום חטאם, חטאם היה שגיאה גדולה בחינוך, שכן בתור מנהיגים ומחנכים תפקידם היה לרומם את העם לדרגה אשר יכולים הם להגיע אליה להציב בפניו את האתגרים אליו הם יכולים לשאוף, ולהעלות אותם לפסגות אלו.

גם יהושע וכלב היו מודעים לקשיים הגדולים בפני העם, לחיות בארץ הקדושה גם הם ידעו את האתגר הגדול, אך בד בבד ידעו הם לומר לעם, כי אכן הם מסוגלים לכך, "עלה נעלה וירשנו אותה כי נכול נוכל לה".

על האדם להאמין בכוחותיו שהקב"ה חנן אותו ויכול הוא להתמודד עם הקשיים הפוקדים אותו, כדברי האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל "צריך אדם להאמין בהשי"ת ואח"כ להאמין בעצמו.

יש בנותן טעם לספר את שסיפר הרב יעקב גלינסקי שליט"א כאשר במלחמת העולם השניה הוא היה בסיביר, ושם איתם היה גם גרמני גבה קומה וחסון, שהרוסים תמיד נהגו להתעלל בו, והוא היה נוהג להחביא תמיד בסתר שק חול שאף אחד לא ידע מה יש בו.

פעם, באישון לילה נכנס הגרמני לחדר בשעה שהיה סבור שכולם ישנים, הוציא מהשק ערכת בגדים, לבש אותם והחל לעשות כל מיני תנועות, אח"כ קיפל את הבגדים והשיב אותם אל השק.

למחרת, כאשר צעדו לעבודה שאל הרב גלינסקי את הגרמני לפשר מעשיו, והשיב לו הגרמני כך: אני הייתי קצין גבוה בצבא הגרמני, הם מנסים להתעלל בי אך אני ערב ערב לובש בסתר את בגדי הקצין ומזכיר לעצמי שוב ושוב שיש לי תפקיד וחיילים הממתינים לי, זה מה שנותן לי את הכח לעמוד במשברים. ואכן, בחילופי השבויים, שב אותו קצין לפקד על צבאו.

אומר הרב גלינסקי, "מאוייבי תחכמני" ממנו שיננתי לעצמי גם לי יש תפקיד בצבא בורא העולם, ועלי להתמודד, הרבה חיילים מחכים לי שאפקח עליהם. ושיננתי שוב ושוב עלה נעלה כי יכל נוכל לה.

שבת שלום

(צילום תמונה ראשית: ויקיפדיה)